דרעי ואח' נ' נתנאל ישראל צעצועים בע"מ ואח'

החלטה

1.החלטה במקבץ של בקשות במישור הסעדים הזמניים, שהוגשו על בסיס כתב תביעה שעיקר עניינו בטענת התובעים לסך של 600,000 ₪ המגיעים להם, לטענתם, ולסעד הצהרתי – ראה כותרת כתב התביעה.

תיק זה הונח על שולחני לאחר שהועבר ממותב נכבד קודם שהורה על עיקולים זמניים. קדמה לדיון בקשה לביטול העיקולים הזמניים. בעקבותיה אף נקבע תיק זה לדיון ראשון במחלוקות שבין הצדדים, לפחות, בשאלת הסעדים הזמניים, ובין לבין הוגשו בקשות נוספות במישור זה.

2.אי בהירויות לא מבוטלות אופפות פרשה זו ואלה אף עתידות להקרין, בין היתר, גם על שאלת הסמכות העניינית. למותר להבהיר כבר עתה, שלפחות בשלב הסעדים הזמניים יש באי הבהירויות היסודיות ביחס לתמונת המצב כדי להכביד, קודם כל, על מבקשי הסעדים הזמניים, המחויבים בהנחת תשתית ראייתית לכאורית שתהווה בסיס לבקשתם. זאת, באשר, ככל שרבה אי הבהירות, מחויב בית המשפט ביתר זהירות במתן סעדים בשלבים כה מוקדמים של ההליך. כמפורט להלן, במהלך הניסיון לברר את שורש המחלוקת, אף מצא בית המשפט לתת ביטוי לספיקותיו בשאלת סמכותו של בית משפט השלום לשאלות שעל הפרק, ובתוך כך יצוין שגם אם עיקולים זמניים הינם, מדרך העולם, בסמכות בית משפט השלום, הרי סעדים אחרים, בפרט כאלה שנגזרים מפקודת החברות (כגון מינוי מפרק זמני, וכל כיוצא בזה), ספק, אם ראוי שישקול בהם בית משפט השלום.

3.אבן הפינה למערכת היחסים בין הצדדים בהסכם שכותרתו "הסכם יסוד שותפות" [להלן: "ההסכם"], שתאריך חתימתו לא מופיע עליו כלל, ולטענת הנתבעים הוא אף בוטל בהמשך. עם זאת, דומני, שאתקשה שלא להתייחס אליו, ולו גם בקליפת האגוז, וזאת, תוך שאציין, הן, שההסכם עצמו לוקה באי בהירויות רבות, וככל שניתן היה בכל זאת להבינו, יש בו כדי לגלם התקשרות המתבססת על תנאים קיצוניים המוטים לרעה כנגד התובעים, במידה שיש בה כדי לעורר השתאות. ומן הכלל אל הפרט.

א.מטרת ההסכם, בראיה משפטית, לא ברורה מלכתחילה. על פי הפתיח להסכם: "הצדדים מעוניינים להקים שותפות שתעסוק בעסקי צעצועים במסגרת חברת נתנאל ישראל צעצועים בע"מ ח.פ. 51-480975-5". מה לשותפות במסגרת חברה פרטית, לא ברור: אם רצו הצדדים להקים שותפות, מה לה ולחברה זו; ומנגד, אם הייתה כוונתם לכך שיתנהלו עסקי הצעצועים במסגרתה של חברה זו, מה לכך ולשותפות, וניתן היה לקבוע בפשטות שלכל אחד מהצדדים שליש ממניותיה של חברה זו. באשר נזכרת בהסכם חברה פרטית קונקרטית, בשמה ובמספרה, נוטה הדעה לכך, שהיתה הכוונה לחלוקת מניותיה לשלושת בעלי הדין המרכזיים, ואולם, כאמור, משום מה, לא נכתב הדבר מפורשות.

ב.הצדדים להסכם הינם גם הצדדים להליך זה, כשהתובעים מחזיקים ב- 67 אחוז מאותה חברה או שותפות, והנתבע 2 בכשליש.

ג.בהיבטים רבים ושונים לוקה ההסכם באי בהירויות ובתמיהות נוספות, ואולם, כדי להמחיש את חד צדדיותו, די אם אציין את סעיף 8.1 להסכם לפיו נתונה זכות החתימה בשם השותפות בכל דבר ועניין לצד א' בלבד, וצד א' אינו אלא הנתבע, והוא בלבד. למותר להדגיש, שבמישור הפרקטי, זכות החתימה, היא אחת הקריטיות שבזכויות בהקשרים הרלוונטיים. סעיף 8.2 להסכם אף קובע שכל שינוי בזכויות החתימה חייב להיעשות בהסכמת כל השותפים בשותפות. לפיכך, פשיטא, שאפילו ירצו שני השותפים לשנות את זכויות החתימה, ספק אם יוכלו, שהרי מותנה כל שינוי, לפחות על פי הסכם תמוה זה, בהסכמת הצדדים לו, כולם.

4.על הפרק, אפוא, סכסוך המתנהל במסגרת אשר, ספק רב, אם היא מצויה בכלל בסמכותו של בית משפט השלום.

א.ראשית, יוטעם, שאם על הפרק סכסוך בין בעלי מניות, וייתכן מאוד שאכן כך, מצוי הנושא, בסמכותו הייחודית של בית המשפט המחוזי. ומעבר לאמור יובהר, שבהינתן, שאכן, הכוונה, למעשה, לחברה שאכן הוקמה והיא חיה ונושמת, קשה לראות כיצד נותן בית המשפט את דעתו למערכת היחסים בין הצדדים כשאין בפניו דבר ממסמכי היסוד של החברה, ואין בית המשפט יודע אפילו אם יש בתקנונה קביעות רלוונטיות.

ב. עיון קל בכתב התביעה מלמדנו, שכבר בסעיפים 1 ו- 2 ניתן ביטוי לטרוניה שבפי התובעים לכך שחתמו הכל על הסכם שותפות, ואולם הנתבע 2 הינו הבעלים הרשום היחידי של המניות, ומנהלה בפועל של הנתבעת 1, הלא היא החברה. די בכך שישתמע, שסבורים התובעים שיש לראותם גם כבעלי מניות בחברה, ומה עוד שרוצים הם גם בכך שיוכרו כבעלי רוב מניותיה של החברה, כדי ללמדנו על עילה נוספת שהיא, במובהק, עילה על פי חוק החברות, והסמכות לכך – בהתאם. גם חוקיות מינויו של הנתבע 2 כמנהל החברה נבחנת באספקלריה של חוק החברות ותקנון החברה.

ג. באשר לא הייתה העילה ברורה, ביקש בית המשפט הבהרות ואף קיבלן, ולפיהן הסכום הנתבע, כולו, נובע מכך שהתובעים, לפחות על פי הנטען, השקיעו סכום זה בעסק (אם לא את הסך של 600,000₪, לפחות 550,000₪; ראה בהבהרתה המפורשת של באת כוח התובעים בעמוד 8 שורה 13 לפרוטוקול). לבסוף הובהר על ידי בעלת כוחם הנכבדה מאד של התובעים, שטוענים הם גם לפירות שהניב העסק (שם, שורה 15 לפרוטוקול), ובכל מקרה, פשיטא, שמי שהשקיע בתאגיד וסבור שמגיעים לו סכומים על רקע זה, למשל, כדיבידנד או בכל הקשר אחר, נוקט הוא בטענות שאינן בסמכותו של בית משפט השלום.

5.שאלת העיקולים.

העיקולים שעל הפרק, מקורם בשתי בקשות. אחת שהוגשה עוד קודם שהוגש כתב התביעה, לפיה הוטל עיקול על חשבונות הנתבעים בבנק לאומי ובבנק המזרחי (החלטה בעניין ניתנה ביום 14.5.2013 על ידי מותב נכבד אחר), ובקשה נוספת מתייחסת לחשבונות אפשריים של הנתבעים ב – 11 בנקים שונים אחרים. אך בעיות לא מעטות גלומות בעיקולים אלה.

א.תחילה הובהר, שרק אחד המחזיקים, בנק לאומי, מסר "הודעת מחזיק", ולפיה מצוי חשבון רלוונטי המתנהל אצלו ביתרת חובה, ומכאן שלא עוקל דבר. אך במישור זה, שימת לב לפסיקה עקבית, לפיה מטרתו של עיקול זמני היא להקפיא מצב קיים ולמנוע הברחת כספים ונכסים אחרים, מקום שהצליח מבקש העיקול לשים את ידיו על נכס, וזאת כדי להבטיח, לפחות כפי הניתן, את יישומו של פסק דין, אם וככל שיזכה בו התובע. ואולם, אין מטרתו של עיקול זמני להכביד על הצד השני ולהערים קשיים בפניו, ומקום שלא תפס עיקול דבר, אין בו טעם: "פשוט וברור הוא כי הענקתו של סעד זמני נובעת, ברוב המקרים, מן הרצון להגן על מי שמבקש אותו, וזאת בדרך כלל על ידי שמירת המשך קיומה של מערכת הנסיבות השוררת בעת הגשת התובענה" (ע"א 732/80 ארנס נ. בית אל-זכרון יעקב פ"ד ל"ח(2) 645, 652 מובא במקומות הרבה וראה למשל ברע"א 10826/05 אדר גלוב בע"מ ואח' נגד בנק הדואר ואח'). ואולם – "בסופו של דבר מטרת העיקול איננה הפעלת לחץ על הנתבע לשלם חוב שהוא חולק עליו, אלא מטרתו להבטיח אפשרות גביית החוב אם יזכה התובע בתביעתו" (רע"א 4060/99 פרנץ חברה לבניה ולנכסים בע"מ נ' דהאמשה מנצור בע"מ)

ב.ביחס לעיקול בבנק המזרחי, עד עתה לא נמסר האם תפס עיקול זה דבר, ככל הנראה שלא, ומכל מקום, צודק במישור זה ב"כ הנתבעים, שבשים לב למועד הגשת התביעה, פקע העיקול קודם שהוגשה, ובנסיבות אלה, אין כלל על הפרק עיקול שניתן לשקול את תוקפו.

ג. ובאשר לעיקולים אותם ביקשו התובעים להטיל ביום 7.6.2013 - בקשת עיקול ללא תצהיר דינה למחיקה, ובתוך כך יובהר, שלתצהיר, בנסיבות העניין, חשיבות מהותית וחיונית כדי להצביע על העובדות המצדיקות, לפחות לכאורה, את מתן הסעד הזמני.

ד. גם אם בגבול שורת הדין, מצאתי לנכון לשוב עתה לתצהיר המקורי ששימש בבקשה הראשונה להטלת עיקולים זמנים, כאמור, עוד קודם שהוגשה התביעה (תצהיר מיום 12.5.2013), זאת, כדי לראות, האם ועד כמה יש בו חיזוק ראייתי ממשי לחשש להברחת נכסים מידית. עיון בתצהיר מצביע על חששם הכבד של המבקשים (התובעים), למצב אליו נקלעו בהשקעתם, ותחושתם ששמו הם את כספם על קרן הצבי. נכון אני לתת ביטוי להערכתי, על רקע הסכם השותפות התמוה (בין אם בוטל כטענת הנתבעים, ובין אם לאו), שאכן נקלעו הם למצב מסוכן. זאת, שהרי, למרות השקעתם הניכרת בשותפות, ולמעשה, בנתבעת 1, אין להם זכויות חתימה, התנהלות החברה אינה שקופה בפניהם, וככל הנראה יש ממש בטענת התובע 1, שאם בכך לא די, הוא אף חתום על ערבות לחובות הנתבעת 1 כלפי צדדים שלישיים. ברם, ספק אם יש בתצהיר נימוק קונקרטי לסכנה מיידית שתצדיק עיקולים זמניים על אתר. ככל הנראה, התעוררו התובעים מעט מאוחר מידי, וגילו את המצב הבלתי מאוזן אליו נקלעו, ואולם, תרופתם, בהסדרה מחודשת של מערכת היחסים בין בעלי המניות לבין עצמם, ובין כולם לבין החברה.

ה. בנסיבות אלה, עיקולים זמניים אלה, שממילא, ככל הנראה, לא תפסו דבר וחצי דבר, ואין בהם אלא כדי להכביד על החברה – בטלים.